"אני רואה, אני מרגישה
אני רוצה, אני אדיש ה
אני חכמה, אני יכולה
אני גיבורה כל כך גדולה
הכל אני, אני הכל
אני חזקה, אני בתוך בועה
סתם מנופחת בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורעת הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן "
בעבר כבר כתבתי על העניין ההתבגרות, איזו מוזרה תחושת ההתבגרות, האחריות אך כמה כיף יש בה.
למרות, שאני מתכחשת להיותי בוגרת ואני רוצה להאמין שאני חיה בארץ לעולם לא שבה הכל מותר, הכל אפשרי והכל טוב,
אני מתבדה.
כשהייתי בחטיבה, תיכון, צבא ראיתי סטודנטים וקנאתי,רציתי להיות כמוהם, ללמוד להנות ובנוסף לעבוד.
אז עשיתי הכל כדי להיות סטודנטית וללמוד את מה שאני רוצה.
יופי.
או שלא.
איך לעזאזל אפשר להיות סטודנט מאושר בארץ?! המדינה מקשה עלינו באופן מטורף!!!
* מחירי הדלק.
* מחירי המים.
*מיסים.
*שכר לימודים במחירי עתק ועוד.
זה הגיוני?!
אני מוצאת את עצמי חיה אצל ההורים, עובדת, לומדת ובין לבין חורשת.
אני לא באמת מבינה למה לא מתחשבים בסטודנטים.
יש בנינו (הסטודנטים) אנשים שתרמו למדינה, נתנו מזמנם, מרצון ובעיקר מאהבה.
ומה הם קיבלו?
כלום! נדה! גורנישט מידגורנישט!
לעומתם, ישנם כאלה שנהנים מאפליה מתקנת שהיא לא מגיעה להם,
הם לא עשו צבא, הם לא נלחמו על הבית שלהם, חלקם אפילו מתנגדים לקיום המדינה אך, הם נהנים מלימודים במחיר נמוך יותר , רף כניסה ללימודים שכל תיכוניסט שלא השקיע מימיו יכול לעבור.
יש דברים שאני לא מבינה וכמה שאני אנסה אני עדיין מתקשה להיכנס לראש של אותם האנשים שחושבים שלהקשות על סטודנטים זה יעזור לכלכלת המדינה.
אח"כ ישנם כאלה ששואלים בפליאה: "למה הם עוזבים את הארץ?"
כל הסיבות כתובות.
אם כל אנשי המחלקה הגריאטרית שיושבים בכנסת יתעוררו ויבואו קצת לקראת הסטודנטים אני מבטיחה שהם יוכלו רק להתגאות בזה שהם הצליחו להשאיר דור מדהים שיעזור וימשיך לתת למדינה.
אני רוצה, אני אדיש ה
אני חכמה, אני יכולה
אני גיבורה כל כך גדולה
הכל אני, אני הכל
אני חזקה, אני בתוך בועה
סתם מנופחת בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורעת הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן "
בעבר כבר כתבתי על העניין ההתבגרות, איזו מוזרה תחושת ההתבגרות, האחריות אך כמה כיף יש בה.
למרות, שאני מתכחשת להיותי בוגרת ואני רוצה להאמין שאני חיה בארץ לעולם לא שבה הכל מותר, הכל אפשרי והכל טוב,
אני מתבדה.
כשהייתי בחטיבה, תיכון, צבא ראיתי סטודנטים וקנאתי,רציתי להיות כמוהם, ללמוד להנות ובנוסף לעבוד.
אז עשיתי הכל כדי להיות סטודנטית וללמוד את מה שאני רוצה.
יופי.
או שלא.
איך לעזאזל אפשר להיות סטודנט מאושר בארץ?! המדינה מקשה עלינו באופן מטורף!!!
* מחירי הדלק.
* מחירי המים.
*מיסים.
*שכר לימודים במחירי עתק ועוד.
זה הגיוני?!
אני מוצאת את עצמי חיה אצל ההורים, עובדת, לומדת ובין לבין חורשת.
אני לא באמת מבינה למה לא מתחשבים בסטודנטים.
יש בנינו (הסטודנטים) אנשים שתרמו למדינה, נתנו מזמנם, מרצון ובעיקר מאהבה.
ומה הם קיבלו?
כלום! נדה! גורנישט מידגורנישט!
לעומתם, ישנם כאלה שנהנים מאפליה מתקנת שהיא לא מגיעה להם,
הם לא עשו צבא, הם לא נלחמו על הבית שלהם, חלקם אפילו מתנגדים לקיום המדינה אך, הם נהנים מלימודים במחיר נמוך יותר , רף כניסה ללימודים שכל תיכוניסט שלא השקיע מימיו יכול לעבור.
יש דברים שאני לא מבינה וכמה שאני אנסה אני עדיין מתקשה להיכנס לראש של אותם האנשים שחושבים שלהקשות על סטודנטים זה יעזור לכלכלת המדינה.
אח"כ ישנם כאלה ששואלים בפליאה: "למה הם עוזבים את הארץ?"
כל הסיבות כתובות.
אם כל אנשי המחלקה הגריאטרית שיושבים בכנסת יתעוררו ויבואו קצת לקראת הסטודנטים אני מבטיחה שהם יוכלו רק להתגאות בזה שהם הצליחו להשאיר דור מדהים שיעזור וימשיך לתת למדינה.
