יום שלישי, 22 במרץ 2011

מנגינת החיים

אהבה, שנאה, עבודה, לימודים, פרידה, חיוכים, עצב, כעס אלו רק חלק מתווי המנגינה.
אהבה היא אחד התווים שנורא מעניינים אותי,
היא מכילה כמעט את כל התווים.
כולם מסביב מתחתנים  ואני מזמרת להם את דעתי:
"אתם דפוקים,למה להתחתן, בשביל חתיכת שייבה על האצבע? מזה ייתן לכם?!
מתחתנים אם רוצים ילדים או הטבות במשכנתא. 
מה גם שחתונה מביאה להריון והריון משמין!"
אנשים צוחקים, לא באמת מבינים את המחשבה
הם טוענים שזה יעבור לי וכשיבוא הנסיך אני אחשוב אחרת...
אני לא יודעת איך אני אחשוב אבל הנסיך היחיד שאני מכירה (וויליאם) מתחתן ככה שנסיך לא יהיה לי,
לפחות לא בגלגול הזה.
אביר על סוס, אני לא רוצה. אני מעדיפה אביר במכונית נוחה.
חתונה? נראה לי כמו משהו רחוק וכמעט בלתי אפשרי, למה צריך את כל ההמולה הזו?!
להרים הפקה למען המשפחה, להתחפש היא לכלה והוא לחתן לשים קילו איפור על הפנים ולהרים תסרוקת..
נראה לי קצת הזוי.
יש שיגידו שאני ילדה, שאני לא מבינה, שאני לא יודעת שאולי לא אהבתי מימי,
אבל אני חושבת שיש טימטום מסוים בטקס הזה.

אהבה היא לא רק חתונה כמו שאנו יודעים, אהבה היא גם חברות גם אם זה בנזוג וגם אם זו חיית מחמד.
בינתיים אני מסתדרת עם הכלב שלי, אנחנו אוהבים אחד את השנייה ולא מתכננים חתונה.


יום ראשון, 20 בפברואר 2011

כי זה הכל עד לכאן

"אני רואה, אני מרגישה
אני רוצה, אני אדיש ה
אני חכמה, אני יכולה
אני גיבורה כל כך גדולה
הכל אני, אני הכל
אני חזקה, אני בתוך בועה
סתם מנופחת בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורעת הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן "



בעבר כבר כתבתי על העניין ההתבגרות, איזו מוזרה תחושת ההתבגרות, האחריות אך כמה כיף יש בה.
למרות, שאני מתכחשת להיותי בוגרת ואני רוצה להאמין שאני חיה בארץ לעולם לא שבה הכל מותר, הכל אפשרי והכל טוב,
אני מתבדה.
כשהייתי בחטיבה, תיכון, צבא ראיתי סטודנטים וקנאתי,רציתי להיות כמוהם, ללמוד להנות ובנוסף לעבוד.
אז עשיתי הכל כדי להיות סטודנטית וללמוד את מה שאני רוצה.
יופי.
או שלא.
איך לעזאזל אפשר להיות סטודנט מאושר בארץ?! המדינה מקשה עלינו באופן מטורף!!!
* מחירי הדלק.
* מחירי המים.
*מיסים.
*שכר לימודים במחירי עתק ועוד.
זה הגיוני?!
אני מוצאת את עצמי חיה אצל ההורים, עובדת, לומדת ובין לבין חורשת.
אני לא באמת מבינה למה לא מתחשבים בסטודנטים.
יש בנינו (הסטודנטים) אנשים שתרמו למדינה, נתנו מזמנם, מרצון ובעיקר מאהבה.
ומה הם קיבלו? 
כלום! נדה! גורנישט מידגורנישט!
לעומתם, ישנם כאלה שנהנים מאפליה מתקנת שהיא לא מגיעה להם,
הם לא עשו צבא, הם לא נלחמו על הבית שלהם, חלקם אפילו מתנגדים לקיום המדינה אך, הם נהנים מלימודים במחיר נמוך יותר , רף כניסה ללימודים שכל תיכוניסט שלא השקיע מימיו יכול לעבור.


יש דברים שאני לא מבינה וכמה שאני אנסה אני עדיין מתקשה להיכנס לראש של אותם האנשים שחושבים שלהקשות על סטודנטים זה יעזור לכלכלת המדינה.
אח"כ ישנם כאלה ששואלים בפליאה: "למה הם עוזבים את הארץ?" 
כל הסיבות כתובות.
אם כל אנשי המחלקה הגריאטרית שיושבים בכנסת יתעוררו ויבואו קצת לקראת הסטודנטים אני מבטיחה שהם יוכלו רק להתגאות בזה  שהם הצליחו להשאיר דור מדהים שיעזור וימשיך לתת למדינה.



יום שלישי, 11 בינואר 2011

היא לא כזו משעממת כמו שאתם חושבים


מאז שהייתי ילדה אני שמעתי מאחיי הגדולים ומחברים שלהם שאין מה לעשות בחיפה,
אין מספיק מועדונים, פאבים, בתי קפה, אטרקציות לבני הנוער,
בזמן שגדלתי תמיד הייתי בטוחה שאין מה לעשות בעיר גם כשהייתי נהנת באחד
ממקומות הבילוי הייתי מבאסת את עצמי שאין מה לעשות וזאת הנאה רגעית.
וכך התפתח אצלי החלום להגיע לעיר הגדולה, לעיר האורות, לעיר שבה הכל הרבה יותר טוב,
 אנשים מחייכים, יש לאן לצאת, כולם חברים של כולם, שם זה בסדר ללכת בלי חזייה,
זה בסדר לצאת עם פיג'מה לבית קפה, להיות מוזנח זה in, הכל הרבה יותר קל (חוץ מלמצוא חנייה) העיר שהכל מתרחש שם : תל-אביב!!!!
מגיל מאד צעיר הייתי מסתובתת בת"א ונפעמת מגודלה של העיר, מהאנשים..
ברגע שרציתי לעשות את הצעד ולעבור לגור שם פתאום קיבלתי הצעת עבודה מעניינת שלא יכולתי לסרב לה,
החלום התל אביבי ירד מהפרק.
התבאסתי, הייתי מדוכדכת אבל הרעיון שאני הולכת לעבוד בעבודת חלומותיי הרגיע אותי, גרם לי לקחת דברים בפרופורציה.
התחלתי ללמוד בקמפוס החדש בחיפה (קמפוס הנמל) ולעבוד (כמו כל סטודנט).
ועדיין, כל יום בחיפה היה נראה לי כמו נצח לעומת הימים שבהם ביליתי בת"א.
האנשים שם היו יותר שמחים, יותר לבביים,"זורמים" עם כל מה שאומרים להם...
החלטתי לנסות למצוא את מה שמושך אותי בת"א גם בחיפה והאמת הופתעתי!!!
כשרציתי לצאת ולשבת עם חברים בפאב שקט מצאתי, פאב רועש עם מלא ערסים גם מצאתי, מועדונים עם כל האנשים הכי יפים בחיפה ואפילו מת"א גם מצאתי, חנויות עם דברים מגניבים, בתי קפה נעימים, אנשים מקסימים וחייכניים,
בכל יום שבת משעות אחה"צ קלבת שבת עם אמן אורח, פאבים במדרחוב, פינות הפעלה לילדים כשעצמתי עיניים כשקול האמן ברקע וערוץ המוזיקה מתארח ושואל אנשים שאלות אינפנטיליות ועוד ילד קטן צועק לאבא שלו שירים אותו על הכתפיים ובאותו הזמן אחותו רוצה ארטיק אבטיח: אמרתי לעצמי... "ליאל את בחיפה?! הייתכן?? ממתי יש כל כך רבה מה לעשות פה"
והבנתי שפשוט העם החיפאי אף פעם לא יהיה מרוצה מימה שיש לו כי "במדינת תל-אביב" השפע נראה גדול יותר!!!
החלום שלי לעבור למדינת ת"א עדיין לא פג, אבל עכשיו אם אני אעבור לגור שם זה מסיבות שונות לחלוטין מאשר הסיבות שהיו לי לפני שנה.
יש לי עוד כל כך הרבה מקומות בחיפה שעדיין לא הייתי, עדיין לא מיציתי...
הדשא של השכן תמיד ירוק יותר אבל תשכחו שזה בגלל שהוא סינטטי ולא טיבעי!

***הפוסט נכתב לפני מספר חודשים בבלוג השני שלי בקפה.

יום חמישי, 6 בינואר 2011

ושוב הפייסבוק אשם- או שלא....

ושוב הוא בכותרות.
שוב סיפור דרמתי כמובן שהוא סיפור רע עם סוף טרגי.
ילד חסר כישורים חברתיים, הורים עיוורים, ילדים מתנכלים, ילדה עם הורמונים גבוהים וגברים שמנצלים את זה.
נורא קל להאשים את הרשת החברתית בנושא,
אבל איפה כל אותם המאשימים? פייסבוק זה כלי!
זה שילד חלש אופי וחסר כישורים חברתיים נותן לחברים שלו להשפיע על הרצונות להתאבד זה רק מראה כמה הילד היה אובד עצות, כמה הוא היה זקוק להורים שלו, שהתנהגו כמו עיוורים ולא ניסו להבין מה עובר על בנם.
ואיפה מערכת החינוך המורה? היועצת? מתעלמות?!

שלא נדבר על ילדה בת 12 שכנראה נראית בוגרת לגילה וחרמנית יתר על המידה (ואין ספק ש דור ה-N חשוף יותר לסקס) מציגה את עצמה כנערה חוקית, מגיעה לביתם של גברים זרים ושוכבת עימם-זה אונס בהסכמה!!!!
היא רצתה את זה, היא ביקשה את זה, היא הביאה את זה על עצמה ברגע שהיא הציגה את עצמה כבגירה היא ידעה מה היא עושה, היא הוליכה את הגברים שולל.
אני לא מוצאת סיבה להאשים את הרשת החברתית.
הרי הכל עניין של בחירה בחיים, הם בחרו להיחשף, לראות ולהראות.
אין עוררין על זה שההורים של שני הקורבנות האחרונים היו צריכים להיות עם יד על הדופק, ערניים,להתעניין בילדיהם ולהגבילם בשעות מחשב.

אני לא באה להטיף מוסר לאף אחד, זו דעתי האישית.
אני לא חושבת שלהאשים את האינטרנט ואת כל היוצא בדבר זה נכון.