צה"ל.
מה הדבר הראשון שעובר לכם בראש?
אני לא יודעת מה איתכם, אבל רוב האנשים שאני מדברת איתם על הצה"ל מספרים לי חוויות:
יצאו לקצונה, מצאו אהבה, הכירו חברים, יצאו לטיולים, לא היו חולים מעולם, לא הוציאו גימלים, יצאו, בילו והכי חשוב יצאו מסופקים מהשירות שלהם!
והדבר היחיד שעובר לי בראש זה: W-T-F ?!
איך נהנתם? מה, כשהייתם בצבא שלחו אתכם להוואי?! מצאתם אהבתם, טיילתם, בילתם ואתם מבסוטים על השירות?!
הצבא שאני שירתתי בו היה נראה לי נורא.
התגייסתי, אף אחד לא הקשיב לי ,נתנו לי מדים , זרקו אותי בבסיס טירונות.
ניסיתי למלא את עצמי במוטיבציה. האמת, זה הועיל לחודש.
ואז הגעתי לבסיס האם שבו אני אשהה.
ושם שמעתי את הדברים הבאים: "ברוכים הבאים, את הולכת להעביר כאן את מהלך השירות הקרוב שלך.
את לא תצאי לקצונה כי אין לנו פה אנשים, את תצטרכי לפעמים להישאר מעבר לשעות העבודה ואז תצטרכי להישאר לישון.
בעצם, לא בטוח שיהיה לך איפה לישון אז תדברי אולי עם ההורים שיבואו לאסוף אותך."
ואז מילמלתי: הבטחתם...
חיוך גדול עלה הפנים של המראיין...
"ליאל, הבטחות נועדו כדי להפר אותן"
רציתי לברוח ולא לחזור.
מהבית שאני באתי, אין כזה דבר לא לעשות צבא!
צבא זה קודש הקודשים.
אבא- לוחם, אמא -מורה חיילת, אח- בסטילים, אחות -בטייסת.
לא היה לי את האומץ "לבייש" את הרזומה הזה.
בכיתי, ניסיתי להילחם ואז הבנתי זאת לא באמת מלחמה, אני רבתי נגד כלום ושום דבר.
לאף אחד לא באמת אכפת.
ניגשתי למפקד האישי הסברתי לו שאני לא חושבת שמקומי הוא במקום שבו אני נמצאת,
הוא שאל אותי: מה את רוצה לעשות?
עניתי: תפקיד מאתגר, מה שבטוח לא להישאר בהאנגר המסריח רווי בעכברים ואבק.
הוא צחק ואמר לי: ליאל בהצלחה :)
מזה לעזאזל התגובות הנוראיות האלה?! קצת כבוד, לאיפה הוא נעלם.
התחלתי להגיד בכל מקום אפשרי שאני לא רוצה להישאר בבסיס ואני ממש רוצה לעבור.
אז מצאו שיטה נפלאה לסתום לי את הפה- שלחו אותי לייצג את החיל בטקס הדלקת המשואות.
(חבל שזה היה רק חודשיים)
היה כיף.
חזרתי לבסיס וגיליתי שאני פקידה.
חשבתי לעצמי, אולי זה יהיה יותר טוב, לשהות בתוך משרד, מזגן, נקי,פינה משלי...
טעיתי, לא טעות קטנה... טעיתי בגדול!!!
הבוקר הגיע, פתחתי את המשרד ישבתי לעשות כמה סידורים של בוקר ואז הוא הופיע,
סגן מפקד הבסיס, הבחור שאני אהיה הפקידה שלו.
הוא לא בירך אותי בברכת בוקר טוב, לא שאל לשלומי רק שאל:" איפה הקפה שלי?" "למה הוא עדיין לא מונח אצלי על השולחן".
צחקתי: קפה? הקפה אצלך במשרד, החלב במקרר ואני מעדיפה את שלי עם סוכרזית.
אותו זה לא שיעשע.
הבנתי ששוב זה לא המקום בשבילי. נכנסתי אליו לשיחה והסברתי לו שאני רוצה לעבור לבסיס אחר.
הוא אמר לי: "ליאל אין תקן, אם את רוצה תישארי פה ואל תעשי כלום"
זה הצבא שלנו? גייסו אותי בשביל לא לעשות כלום?!
אני לא מוגבלת, אני אפילו חושבת שאני אינטליגנטית וחכמה.
ואין להם מה לעשות איתי?
אחרי תקופה מסוימת שאין לי במי להילחם ושהדמעות הן לשווא.
סיימתי שירות של שנתיים (בכבוד כמו שרשום על חוגר המילואים שלי- למרות שאני לא יודעת איזה כבוד)
אני לא תומכת בהשתמטות ההפך, אני חושבת שחייבים לעשות צבא אך, לא בכל מחיר.
המסגרת הזו לא מתאימה לכל אחד וגם לרב היא לא מנצלת נכון את החיילים שלה.
לפעמים צריך לשחרר חייל שיכול לתת הרבה יותר באזרחות.
מה הדבר הראשון שעובר לכם בראש?
אני לא יודעת מה איתכם, אבל רוב האנשים שאני מדברת איתם על הצה"ל מספרים לי חוויות:
יצאו לקצונה, מצאו אהבה, הכירו חברים, יצאו לטיולים, לא היו חולים מעולם, לא הוציאו גימלים, יצאו, בילו והכי חשוב יצאו מסופקים מהשירות שלהם!
והדבר היחיד שעובר לי בראש זה: W-T-F ?!
איך נהנתם? מה, כשהייתם בצבא שלחו אתכם להוואי?! מצאתם אהבתם, טיילתם, בילתם ואתם מבסוטים על השירות?!
הצבא שאני שירתתי בו היה נראה לי נורא.
התגייסתי, אף אחד לא הקשיב לי ,נתנו לי מדים , זרקו אותי בבסיס טירונות.
ניסיתי למלא את עצמי במוטיבציה. האמת, זה הועיל לחודש.
ואז הגעתי לבסיס האם שבו אני אשהה.
ושם שמעתי את הדברים הבאים: "ברוכים הבאים, את הולכת להעביר כאן את מהלך השירות הקרוב שלך.
את לא תצאי לקצונה כי אין לנו פה אנשים, את תצטרכי לפעמים להישאר מעבר לשעות העבודה ואז תצטרכי להישאר לישון.
בעצם, לא בטוח שיהיה לך איפה לישון אז תדברי אולי עם ההורים שיבואו לאסוף אותך."
ואז מילמלתי: הבטחתם...
חיוך גדול עלה הפנים של המראיין...
"ליאל, הבטחות נועדו כדי להפר אותן"
רציתי לברוח ולא לחזור.
מהבית שאני באתי, אין כזה דבר לא לעשות צבא!
צבא זה קודש הקודשים.
אבא- לוחם, אמא -מורה חיילת, אח- בסטילים, אחות -בטייסת.
לא היה לי את האומץ "לבייש" את הרזומה הזה.
בכיתי, ניסיתי להילחם ואז הבנתי זאת לא באמת מלחמה, אני רבתי נגד כלום ושום דבר.
לאף אחד לא באמת אכפת.
ניגשתי למפקד האישי הסברתי לו שאני לא חושבת שמקומי הוא במקום שבו אני נמצאת,
הוא שאל אותי: מה את רוצה לעשות?
עניתי: תפקיד מאתגר, מה שבטוח לא להישאר בהאנגר המסריח רווי בעכברים ואבק.
הוא צחק ואמר לי: ליאל בהצלחה :)
מזה לעזאזל התגובות הנוראיות האלה?! קצת כבוד, לאיפה הוא נעלם.
התחלתי להגיד בכל מקום אפשרי שאני לא רוצה להישאר בבסיס ואני ממש רוצה לעבור.
אז מצאו שיטה נפלאה לסתום לי את הפה- שלחו אותי לייצג את החיל בטקס הדלקת המשואות.
(חבל שזה היה רק חודשיים)
היה כיף.
חזרתי לבסיס וגיליתי שאני פקידה.
חשבתי לעצמי, אולי זה יהיה יותר טוב, לשהות בתוך משרד, מזגן, נקי,פינה משלי...
טעיתי, לא טעות קטנה... טעיתי בגדול!!!
הבוקר הגיע, פתחתי את המשרד ישבתי לעשות כמה סידורים של בוקר ואז הוא הופיע,
סגן מפקד הבסיס, הבחור שאני אהיה הפקידה שלו.
הוא לא בירך אותי בברכת בוקר טוב, לא שאל לשלומי רק שאל:" איפה הקפה שלי?" "למה הוא עדיין לא מונח אצלי על השולחן".
צחקתי: קפה? הקפה אצלך במשרד, החלב במקרר ואני מעדיפה את שלי עם סוכרזית.
אותו זה לא שיעשע.
הבנתי ששוב זה לא המקום בשבילי. נכנסתי אליו לשיחה והסברתי לו שאני רוצה לעבור לבסיס אחר.
הוא אמר לי: "ליאל אין תקן, אם את רוצה תישארי פה ואל תעשי כלום"
זה הצבא שלנו? גייסו אותי בשביל לא לעשות כלום?!
אני לא מוגבלת, אני אפילו חושבת שאני אינטליגנטית וחכמה.
ואין להם מה לעשות איתי?
אחרי תקופה מסוימת שאין לי במי להילחם ושהדמעות הן לשווא.
סיימתי שירות של שנתיים (בכבוד כמו שרשום על חוגר המילואים שלי- למרות שאני לא יודעת איזה כבוד)
אני לא תומכת בהשתמטות ההפך, אני חושבת שחייבים לעשות צבא אך, לא בכל מחיר.
המסגרת הזו לא מתאימה לכל אחד וגם לרב היא לא מנצלת נכון את החיילים שלה.
לפעמים צריך לשחרר חייל שיכול לתת הרבה יותר באזרחות.
