גם אני חלק מדור ה-N ולא רע לי! אני גאה!

ההורים שלי לימדו אותי לשאוף גבוה ולהשיג את מה שאני רוצה בכל דרך (כל עוד היא חוקית ולא פוגעת באף אחד).
אני לא מוצאת שומדבר רע בלהיות "מסמר הערב" אדם אושון חושב אחרת ממני
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaahqv
אני באמת לא מבינה למה!
אני גם לא מבינה איפה הוא חי אם ככה.
בזכות המדיה החברתית התקדמתי, הכרתי אנשים, יצאתי יותר לבלות, עזרתי לחברה, התמודדתי עם מצבים שאני לא יודעת אם הייתי נתקלת בהם ללא האינטרנט.
נכון, אני מודה אני דואגת קודם כל לעצמי, אבל זה למען מטרה טובה,
זה  כדי שאני אוכל לעזור לחברה שלי אח"כ.
מהמקום שאני באה מכבדים את האחר, גדלתי על הערך הזכות לכבוד והחובה לכבד:
"אדם קרוב אצל עצמו" אמרו חכמינו, ואכן זכותו של כל אחד מאיתנו לכבוד חשובה במיוחד.
אך באותה מידה עלינו לראות את עצמנו מחויבים ואחראים גם לכבוד של האחר.
אולי מהמקום שאתה באת, אדם אושון, לטקס הזיכרון למען ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל אין משמעות בעייני חבריך כי הם לא גדלו על הערך הזה ולא איכפת להם להאזין לטקס בזמן שהם מדברים עם חברים תחת מקום מוצל.
למה אתה מחליט דווקא אותו הקומץ הזה הוא דור ה-N?!
אני מכירה אנשים אינטילגנטים שעובדים במקומות הכי נחשקים ומסקרים את האירועים הכי שווים שיודעים לכבד וגם לשאוף כדי להרוויח את פת לחמם ואת כוס הבירה שהם הולכים לשתות בלילה כדי לנוח מעמל יומם.
אני גאה להיות חלק מהדור הנרקסיסטי הזה, להיות כל הזמן אונליין, לדעת כל הזמן מה קורה, איפה, את פרטי האירועים.
אני רוצה לראות אותך שורד בעולם בלי אינטרנט, בלי מדיה חברתית
הרי, העולם הזה הוא העולם שנותן לך את הבמה ולהגיד שאתה שונא להיות חלק מדור ה-N!
לי נראה שההפך הוא הנכון, אתה נהנה להיות חלק מדור ה-N, אתה נהנה מתשומת הלב הזאת, מהבמה שאתה מקבל.
לדעתי, אתה פשוט לא יודע להעריך!
אני נהנת, גאה ויודעת להעריך את היותי חופשיה להגיב על כל מה שאני רוצה, להביע את דעתי, לשאוף גבוה והאינטרנט רק עוזר ומלמד אותי איך לעשות את כל זה.
אדם, תחשוב שוב...

יש רגעים

שפשוט אין לי מילים, הנשימה קצת נעתקת, מתחילים גלי חום יש התכווצות בבטן!

אני שונאת את זה!

אני אף פעם לא יודעת אם זאת התרגשות לטובה או לרעה,

מה יגידו לי "כן" או "לא" אני כל כך רוצה לשמוע את ה"כן" הזה...

אני יודעת שאם אני אשמע את ה"לא" אני ארגיש שעולמי חרב עליי

אך, אם אני אשמע את ה"כן" זאת תיהיה ממש סיבה למסיבה.

והכל בשביל מה?! בשביל להתקבל לתואר. כן, כן, בשעות הקרובות אני אדע אם עברתי את המכינה והתקבלתי לתואר.

וואו, כמה שאני לחוצה!!!

הכנתי תוכנית ב' למקרה שאני לא אתקבל (את התוכנית הזאת רוב הסביבה שלי לא תאהב-אבל אני לא אשמה שאלו הרצונות שלי למקרה שאני לא אלמד :) )

באמת שאני לא מבינה למה בשביל להתקבל לתואר עושים כזה טארראם?!

למה זה לא יכול להיות כמו בבית הספר? אתה רוצה? התקבלת!

יש תחושה שהרבה פעמים אתה עובר דרך רוויה בייסורים כדי להגיע לתואר הנכסף

(כמו שאני תמיד טוענת: הדרך לכוונות טובות רצופה בגיהנום-ולא, לא התבלבלתי)

ובסופו של דבר הרבה אנשים לא משתמשים בתואר, הולכים לעבוד במשהו אחר, משהו שהם ממש בטיפה יותר טובים בו

ולאף אחד לא איכפת במה התואר, העיקר שיש .

זה כמו 1,000,000 זוגות נעליים הרי אף אחד לא ינעל את כולן אבל, העיקר שיש.

אני מחזיקה אצבעות חזק, כבר אני מרגישה חלושס בכל הגוף, הגלי חום מתישים אותי וההתכווצויות בבטן הורגות אותי

נקווה לטוב...

פייסבוק, זה רציני זה?!

באמת שאני לא מבינה!
פייסבוק הוא אחד הכלים הכי חזקים שיש לנו היום,
כולם עובדים איתו בדרך כזו או אחרת, כולנו גולשים בו
להרבה אנשים יצא להכיר ממנו אנשים חדשים, סטוצים, אהבה,שנאה.
אבל זה רציני???
לא לימדו אתכם בחיים שצריך לקחת הכל באופן מוגבל?!
לשמוע 100% לצנזר 99% זה בסה"כ אתר אינטרנט איך יתכן המצב שאנחנו נותנים לו להשתלט עלינו באופן הזוי שכזה.
אני מודה, אני מכורה לפייסבוק!
אני חייבת לבדוק כל הזמן מה השתנה, מה חדש , זה אחלה יומן תזכורת (מתי יש לכל אחד ואחת יומולדת) ואפילו למדתי להרוויח מהנושא.
הכרתי אנשים נפלאים וכאלה שהם גם פחות (ואני בטוחה שאני אכיר עוד).
אבל, אני לא בטוחה שאני אבין למה מילה שנכתבה בפייס נלקחת ברצינות יתר בלי ניסיון לברר...
אני לא בטוחה שאני אבין למה גברים שמודים שהם לא קנאים לפני תחילת קשר כעבור כמה חודשים חוטפים התקפי קנאה ושוכחים את כל המילים היפות.
מה, אחד בפה אחד בלב?!
יש אנשים מאחורי הפרופילים בפייסבוק גם אם הם פיקטיביים ובגלל שדברים נכתבים ולא נאמרים הקורא לא יודע באיזה "טון" הדברים נאמרו.
אין לי יותר מידי מה לכתוב או להגיד, אני בעיקר נסערת ומאוכזבת.
לא תיארתי לעצמי שהפייסבוק ישנה לי את החיים(לטובה ולרעה)
אבל תמיד צריך להסתכל על הצד הטוב לא?

יום שמח אולי, יום מלא הפתעות בטוח!

בוקר, הצלחתי לקום אבל לא להתעורר.
כמו מומיה שיודעת מה היא צריכה לעשות הרמתי את עצמי מהמיטה, צחצחתי שיניים ,
הלכתי למקרר כדי להוציא את גלון השוקו ואז גיליתי שהוא בפח.
חשבתי לעצמי, לא נורא בדרך למבחן אני אקנה אחד והכל יהיה בסדר.
התיישבתי מול המחשב, פתחתי את קובץ הסיכומים שרציתי להדפיס ואז, עוד נס...
החיבור לאינטרנט נדפק אז התחלתי להעביר את הסיכומים מהלפטופ דרך הדיסאונקי  למחשב לחצתי על הדפסה ואז...
המדפסת החליטה, כמו הרשויות, לשבות.
ניסיתי להרגיע את עצמי כדי לא להתעצבן..(זה לא באמת הלך)
יצאתי מהבית, האוטובוס לשם שינוי הגיע בזמן 2 דקות מהרגע שעליתי עליו האוטובוס כבה..
(נו שויין, זה מה שהייתי צריכה עכשיו) פתאום הגיעה ההודעה הדרמטית, האוטובוס נתקע מיד יבוא אוטובוס לאסוף אתכם.
מיד זה מושג כלשהו לזמן ומתברר שלכל אחד יש הגדרה שונה לזמן, כשאני אומרת מיד אני מתכוונת שיצטרכו להמתין בלחץ 5 דקות. באגד שאומרים מיד מתכוונים במקרה הטוב לחצי שעה.
באותו הרגע היה לי חשק לקבור את הנהג שאמר לי מיד מגיע עוד אוטובוס, למזלו אני לא אלימה ואני מבינה שיש מקרים שלא באשמתו (כמו השוקו והמדפסת).
אז אחרי משהו כמו נצח שהמתנתי לקו הוא הגיע, רצתי מהר למכללה, לפני שהמבחן יתחיל
(גם ככה כולם היו עצבניים על זה שעושים לנו מבחן חוזר בע"פ כי המרצה החליטה לתת לנו את המבחן של הסימסטר הקודם ואנחנו החלטנו ללמוד מאותו מבחן בדיוק ככה שהתפלגות הציונים הייתה ממש חריגה, פתאום כולם הוציאו 90-100).
אז הגעתי, נבחנתי, חזרתי הביתה, המשכתי ללמוד לשאר המבחנים,נמנמתי, קמתי,התקלחתי,התעוררתי ויצאתי לעבודה.
נקווה שהיום הזה ייגמר טוב.
עד אז אני אמשיך ללמוד לעוד מבחן ולהזכיר לעצמי שאני שונאת ללמוד
אני אכתוב עוד סטטוס בעבודה, אגיע לשידור אתמלא באנרגיות , אחזור הביתה, אלמד, ארדם (כי את מי באמת מעניין ללמוד היסטוריה) ואתעורר ליום חדש..