יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

יש דברים שחייבים לזעזע

נתקלתי היום בפוסט הזה: http://room404.net/?p=36641
למי שאין כח להיכנס, הוא עוסק בתמונות האילוסטרציה של כתבות האונס.
לטענת הכותב, הלל גרשוני, הוא לא מבין מדוע תמונות האילוסטרציה הן:
"אישה (צעירה, תמיד צעירה) אחרי האונס, ידיה על פניה, או לפחות פניה מוסבים מהצופה. לעתים זו צללית בלבד, או דמות מטושטשת. לעתים נדירות יותר האילוסטרציה היא של זמן האונס – ההתנגדות (ידיים מושטות בניסיון נואש להילחם), אישה על רקע צללית של אקדח או קצה-גבר-מאיים, או אף זוג ידיים על מיטה, בתנוחה שאמורה לסמל שמדובר באונס. גם במקרה של ילדים, האילוסטרציה יכולה להיות של ידיים מכסות על פנים, אך אפשר גם חיבוק עם מבוגר, או עם דובי. תמונה אחרת שחוזרת פעמים רבות היא של ילדים מתנדנדים על רקע השמש. "
האמת שגם אני לא מבינה, אני לא מבינה למה צריך לשים תמונה בכלל כשמדובר באונס.
הנושא לא מספיק מזעזע?!
הוא לא מספיק טראומתי?!
יש מאחורי כל סיפור קורבן שעבר חוויה קשה עד מאד ששינתה את חייו ואין ספק שזו סוג של נקודת אל חזור!
התמונות האלה גורמות לדעתי, להרגיש שמי שנאנס צריך להתבייש
כאילו הוא הגורם לאונס.
הלו, עורכים יקרים תתעוררו, תתאפסו! זה לא הגיוני שנאנסים ירגישו כך. 
נכון, זה לא נעים לעבור חוויה כזו אבל, צריך לזכור הקורבן עבר טראומה והוא צריך ללמוד להתמודד איתה לשארית חייו ולא להתבייש אלא לגרום לאחרים לנסות להימנע מלהיות הקרובן הבא. 

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

אש על הפנים.

זה בא ושורף אותי מבפנים, זה לא כמו ,זה אש על הפנים!!!
הר שלם, הר הכרמל, ההר עם הזיכרונות, אהבות,פיקניקים, סודות.
העצים, האבנים, העפר, הציפורים, האדמה הם שמעו והיו אנשי הסוד של המוני אנשים שמצאו במקום הזה מקלט.
מקלט לספר את כל רחשי ליבם, תחושותיהם . והם? הם היו אנשי הסוד הכי קסומים,
האזינו בשתיקה רועמת, לא הגיבו, לא תכסו עצה, לא שפטו, פשוט היו שם ועכשיו? אינם.
מחדל או לא, נרגילה או סגריה , רשלנות או לא- זה לא משנה!!!
הר הכרמל, היה המקום המדהים ביותר, אחד מאוצרות הטבע המדהימים של חיפה
ופוףף!
כמו איזה קסם עם נקודת אל חזור הוא נעלם.
העצב מהול בכעס, עצבים ואכזבה- אנשים איבדו את בתיהם, כל רכושם, זיכרונות פשוט כבר לא שם!
אני לא מאחלת לאף אדם להיות במקומם, לאבד את הדבר שלשמו הם עמלו ועמלים כל חייהם- זה פשוט נורא!
אני מרגישה חסרת אונים.
מקווה שהשריפה שכילתה את ההר, הבתים ובעיקר את ליבם של הרבה מאד אנשים תגמר כבר.



יום שבת, 27 בנובמבר 2010

ואני חשבתי לעצמי

צה"ל.
מה הדבר הראשון שעובר לכם בראש?
אני לא יודעת מה איתכם, אבל רוב האנשים שאני מדברת איתם על הצה"ל מספרים לי חוויות:
יצאו לקצונה, מצאו אהבה, הכירו חברים, יצאו לטיולים, לא היו חולים מעולם, לא הוציאו גימלים, יצאו, בילו והכי חשוב יצאו מסופקים מהשירות שלהם!
והדבר היחיד שעובר לי בראש זה: W-T-F ?!
איך נהנתם? מה, כשהייתם בצבא שלחו אתכם להוואי?! מצאתם אהבתם, טיילתם, בילתם ואתם מבסוטים על השירות?!
הצבא שאני שירתתי בו היה נראה לי נורא.
התגייסתי, אף אחד לא הקשיב לי ,נתנו לי מדים , זרקו אותי בבסיס טירונות.
ניסיתי למלא את עצמי במוטיבציה. האמת, זה הועיל לחודש.
ואז הגעתי לבסיס האם שבו אני אשהה.
ושם שמעתי את הדברים הבאים: "ברוכים הבאים, את הולכת להעביר כאן את מהלך השירות הקרוב שלך.
את לא תצאי לקצונה כי אין לנו פה אנשים, את תצטרכי לפעמים להישאר מעבר לשעות העבודה ואז תצטרכי להישאר לישון.
בעצם, לא בטוח שיהיה לך איפה לישון אז תדברי אולי עם ההורים שיבואו לאסוף אותך."
ואז מילמלתי: הבטחתם...
חיוך גדול עלה הפנים של המראיין...
"ליאל, הבטחות נועדו כדי להפר אותן"
רציתי לברוח ולא לחזור.
מהבית שאני באתי, אין כזה דבר לא לעשות צבא!
צבא זה קודש הקודשים.
אבא- לוחם, אמא -מורה חיילת, אח- בסטילים, אחות -בטייסת.
לא היה לי את האומץ "לבייש" את הרזומה הזה.
בכיתי, ניסיתי להילחם ואז הבנתי זאת לא באמת מלחמה, אני רבתי נגד כלום ושום דבר.
לאף אחד לא באמת אכפת.
ניגשתי למפקד האישי הסברתי לו שאני לא חושבת שמקומי הוא במקום שבו אני נמצאת,
הוא שאל אותי: מה את רוצה לעשות?
עניתי: תפקיד מאתגר, מה שבטוח לא להישאר בהאנגר המסריח רווי בעכברים ואבק.
הוא צחק ואמר לי: ליאל בהצלחה :)
מזה לעזאזל התגובות הנוראיות האלה?! קצת כבוד, לאיפה הוא נעלם.
התחלתי להגיד בכל מקום אפשרי שאני לא רוצה להישאר בבסיס ואני ממש רוצה לעבור.
אז מצאו שיטה נפלאה לסתום לי את הפה- שלחו אותי לייצג את החיל בטקס הדלקת המשואות.
(חבל שזה היה רק חודשיים)
היה כיף.
חזרתי לבסיס וגיליתי שאני פקידה.
חשבתי לעצמי, אולי זה יהיה יותר טוב, לשהות בתוך משרד, מזגן, נקי,פינה משלי...
טעיתי, לא טעות קטנה... טעיתי בגדול!!!
הבוקר הגיע, פתחתי את המשרד ישבתי לעשות כמה סידורים של בוקר ואז הוא הופיע,
סגן מפקד הבסיס, הבחור שאני אהיה הפקידה שלו.
הוא לא בירך אותי בברכת בוקר טוב, לא שאל לשלומי רק שאל:" איפה הקפה שלי?" "למה הוא עדיין לא מונח אצלי על השולחן".
צחקתי: קפה? הקפה אצלך במשרד, החלב במקרר ואני מעדיפה את שלי עם סוכרזית.
אותו זה לא שיעשע.
הבנתי ששוב זה לא המקום בשבילי. נכנסתי אליו לשיחה והסברתי לו שאני רוצה לעבור לבסיס אחר.
הוא אמר לי: "ליאל אין תקן, אם את רוצה תישארי פה ואל תעשי כלום"
זה הצבא שלנו? גייסו אותי בשביל לא לעשות כלום?!
אני לא מוגבלת, אני אפילו חושבת שאני אינטליגנטית וחכמה.
ואין להם מה לעשות איתי?
אחרי תקופה מסוימת שאין לי במי להילחם ושהדמעות הן לשווא.
סיימתי שירות של שנתיים (בכבוד כמו שרשום על חוגר המילואים שלי- למרות שאני לא יודעת איזה כבוד)

אני לא תומכת בהשתמטות ההפך, אני חושבת שחייבים לעשות צבא אך, לא בכל מחיר.
המסגרת הזו לא מתאימה לכל אחד וגם לרב היא לא מנצלת נכון את החיילים שלה.
לפעמים צריך לשחרר חייל שיכול לתת הרבה יותר באזרחות.

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

אני הילדה הקטנה!!!

לפני שאתם מתחילים לקרוא, תשימו את השיר הזה ברקע.
http://www.youtube.com/watch?v=vvbpyYAHt3Q
אני לא אשכח את גיל 14, נראיתי בוגרת לגילי
הייתי יוצאת למועדונים של מבוגרים ממני, יצאתי עם מבוגרים ממני בטענה שאני בת 18..
ככל שהתבגרתי וגדלתי הבנתי שאני רוצה לעשות את הדברים של "הגדולים" אבל להישאר ילדה.
למה? כי זה כיף שאמא מסדרת את החדר, לא לעשות ש"ב, לדבר עם חברות בפון,
להשתולל עד אור הבוקר, להדאיג את ההורים, להבריז מבית הספר ועוד...
איכשהו, בפתאומיות  גדלתי :) ,אני עובדת (בעבודת החלומות שלי)
ולומדת את המקצועות שרק הגדולים לומדים (רציתי להאמין שאני לא אגיע לזה, הייתה בי אמונה קטנה שאפשר להצליח גם בלי ללמוד) כלכלה, חשבונאות, שיווק ועוד... יש רגעים שאני תופסת את עצמי ושואלת ל-מ-ה?!
מהר מאד גם התשובה מגיעה..
כי צריך וכי זה טוב!
אני באמת אוהבת ללמוד אבל לא דברים שדורשים גרפים וכל מיני מספרים עם חישובים.
נהנתי מהתקופה של הילדות, אני כמעט בטוחה שעדיין לא התבגרתי,
אני עדיין מכינה טפו טפו במסעדות וירה על חברים.
כשאני רואה שלוליות בלי לחשוב אני קופצת פנימה.
אני נהנית לאכול שערות סבתא.
אני נהנית לאכול עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.
למה אין טיסה לארץ לעולם לא?!?!?
כיף לי להיות ילדה!

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

גם אני חלק מדור ה-N ולא רע לי! אני גאה!

ההורים שלי לימדו אותי לשאוף גבוה ולהשיג את מה שאני רוצה בכל דרך (כל עוד היא חוקית ולא פוגעת באף אחד).
אני לא מוצאת שומדבר רע בלהיות "מסמר הערב" אדם אושון חושב אחרת ממני
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaahqv
אני באמת לא מבינה למה!
אני גם לא מבינה איפה הוא חי אם ככה.
בזכות המדיה החברתית התקדמתי, הכרתי אנשים, יצאתי יותר לבלות, עזרתי לחברה, התמודדתי עם מצבים שאני לא יודעת אם הייתי נתקלת בהם ללא האינטרנט.
נכון, אני מודה אני דואגת קודם כל לעצמי, אבל זה למען מטרה טובה,
זה  כדי שאני אוכל לעזור לחברה שלי אח"כ.
מהמקום שאני באה מכבדים את האחר, גדלתי על הערך הזכות לכבוד והחובה לכבד:
"אדם קרוב אצל עצמו" אמרו חכמינו, ואכן זכותו של כל אחד מאיתנו לכבוד חשובה במיוחד.
אך באותה מידה עלינו לראות את עצמנו מחויבים ואחראים גם לכבוד של האחר.
אולי מהמקום שאתה באת, אדם אושון, לטקס הזיכרון למען ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל אין משמעות בעייני חבריך כי הם לא גדלו על הערך הזה ולא איכפת להם להאזין לטקס בזמן שהם מדברים עם חברים תחת מקום מוצל.
למה אתה מחליט דווקא אותו הקומץ הזה הוא דור ה-N?!
אני מכירה אנשים אינטילגנטים שעובדים במקומות הכי נחשקים ומסקרים את האירועים הכי שווים שיודעים לכבד וגם לשאוף כדי להרוויח את פת לחמם ואת כוס הבירה שהם הולכים לשתות בלילה כדי לנוח מעמל יומם.
אני גאה להיות חלק מהדור הנרקסיסטי הזה, להיות כל הזמן אונליין, לדעת כל הזמן מה קורה, איפה, את פרטי האירועים.
אני רוצה לראות אותך שורד בעולם בלי אינטרנט, בלי מדיה חברתית
הרי, העולם הזה הוא העולם שנותן לך את הבמה ולהגיד שאתה שונא להיות חלק מדור ה-N!
לי נראה שההפך הוא הנכון, אתה נהנה להיות חלק מדור ה-N, אתה נהנה מתשומת הלב הזאת, מהבמה שאתה מקבל.
לדעתי, אתה פשוט לא יודע להעריך!
אני נהנת, גאה ויודעת להעריך את היותי חופשיה להגיב על כל מה שאני רוצה, להביע את דעתי, לשאוף גבוה והאינטרנט רק עוזר ומלמד אותי איך לעשות את כל זה.
אדם, תחשוב שוב...




יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

יש רגעים

שפשוט אין לי מילים, הנשימה קצת נעתקת, מתחילים גלי חום יש התכווצות בבטן!
אני שונאת את זה!
אני אף פעם לא יודעת אם זאת התרגשות לטובה או לרעה,
מה יגידו לי "כן" או "לא" אני כל כך רוצה לשמוע את ה"כן" הזה...
אני יודעת שאם אני אשמע את ה"לא" אני ארגיש שעולמי חרב עליי
אך, אם אני אשמע את ה"כן" זאת תיהיה ממש סיבה למסיבה.
והכל בשביל מה?! בשביל להתקבל לתואר. כן, כן, בשעות הקרובות אני אדע אם עברתי את המכינה והתקבלתי לתואר.
וואו, כמה שאני לחוצה!!!
הכנתי תוכנית ב' למקרה שאני לא אתקבל (את התוכנית הזאת רוב הסביבה שלי לא תאהב-אבל אני לא אשמה שאלו הרצונות שלי למקרה שאני לא אלמד :) )
באמת שאני לא מבינה למה בשביל להתקבל לתואר עושים כזה טארראם?!
למה זה לא יכול להיות כמו בבית הספר? אתה רוצה? התקבלת!
יש תחושה שהרבה פעמים אתה עובר דרך רוויה בייסורים כדי להגיע לתואר הנכסף
(כמו שאני תמיד טוענת: הדרך לכוונות טובות רצופה בגיהנום-ולא, לא התבלבלתי)
ובסופו של דבר הרבה אנשים לא משתמשים בתואר, הולכים לעבוד במשהו אחר, משהו שהם ממש בטיפה יותר טובים בו
ולאף אחד לא איכפת במה התואר, העיקר שיש .
זה כמו 1,000,000 זוגות נעליים הרי אף אחד לא ינעל את כולן אבל, העיקר שיש.
אני מחזיקה אצבעות חזק, כבר אני מרגישה חלושס בכל הגוף, הגלי חום מתישים אותי וההתכווצויות בבטן הורגות אותי
נקווה לטוב...

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

פייסבוק, זה רציני זה?!

באמת שאני לא מבינה!
פייסבוק הוא אחד הכלים הכי חזקים שיש לנו היום,
כולם עובדים איתו בדרך כזו או אחרת, כולנו גולשים בו
להרבה אנשים יצא להכיר ממנו אנשים חדשים, סטוצים, אהבה,שנאה.
אבל זה רציני???
לא לימדו אתכם בחיים שצריך לקחת הכל באופן מוגבל?!
לשמוע 100% לצנזר 99% זה בסה"כ אתר אינטרנט איך יתכן המצב שאנחנו נותנים לו להשתלט עלינו באופן הזוי שכזה.
אני מודה, אני מכורה לפייסבוק!
אני חייבת לבדוק כל הזמן מה השתנה, מה חדש , זה אחלה יומן תזכורת (מתי יש לכל אחד ואחת יומולדת) ואפילו למדתי להרוויח מהנושא.
הכרתי אנשים נפלאים וכאלה שהם גם פחות (ואני בטוחה שאני אכיר עוד).
אבל, אני לא בטוחה שאני אבין למה מילה שנכתבה בפייס נלקחת ברצינות יתר בלי ניסיון לברר...
אני לא בטוחה שאני אבין למה גברים שמודים שהם לא קנאים לפני תחילת קשר כעבור כמה חודשים חוטפים התקפי קנאה ושוכחים את כל המילים היפות.
מה, אחד בפה אחד בלב?!
יש אנשים מאחורי הפרופילים בפייסבוק גם אם הם פיקטיביים ובגלל שדברים נכתבים ולא נאמרים הקורא לא יודע באיזה "טון" הדברים נאמרו.
אין לי יותר מידי מה לכתוב או להגיד, אני בעיקר נסערת ומאוכזבת.
לא תיארתי לעצמי שהפייסבוק ישנה לי את החיים(לטובה ולרעה)
אבל תמיד צריך להסתכל על הצד הטוב לא?

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

יום שמח אולי, יום מלא הפתעות בטוח!

בוקר, הצלחתי לקום אבל לא להתעורר.
כמו מומיה שיודעת מה היא צריכה לעשות הרמתי את עצמי מהמיטה, צחצחתי שיניים ,
הלכתי למקרר כדי להוציא את גלון השוקו ואז גיליתי שהוא בפח.
חשבתי לעצמי, לא נורא בדרך למבחן אני אקנה אחד והכל יהיה בסדר.
התיישבתי מול המחשב, פתחתי את קובץ הסיכומים שרציתי להדפיס ואז, עוד נס...
החיבור לאינטרנט נדפק אז התחלתי להעביר את הסיכומים מהלפטופ דרך הדיסאונקי  למחשב לחצתי על הדפסה ואז...
המדפסת החליטה, כמו הרשויות, לשבות.
ניסיתי להרגיע את עצמי כדי לא להתעצבן..(זה לא באמת הלך)
יצאתי מהבית, האוטובוס לשם שינוי הגיע בזמן 2 דקות מהרגע שעליתי עליו האוטובוס כבה..
(נו שויין, זה מה שהייתי צריכה עכשיו) פתאום הגיעה ההודעה הדרמטית, האוטובוס נתקע מיד יבוא אוטובוס לאסוף אתכם.
מיד זה מושג כלשהו לזמן ומתברר שלכל אחד יש הגדרה שונה לזמן, כשאני אומרת מיד אני מתכוונת שיצטרכו להמתין בלחץ 5 דקות. באגד שאומרים מיד מתכוונים במקרה הטוב לחצי שעה.
באותו הרגע היה לי חשק לקבור את הנהג שאמר לי מיד מגיע עוד אוטובוס, למזלו אני לא אלימה ואני מבינה שיש מקרים שלא באשמתו (כמו השוקו והמדפסת).
אז אחרי משהו כמו נצח שהמתנתי לקו הוא הגיע, רצתי מהר למכללה, לפני שהמבחן יתחיל
(גם ככה כולם היו עצבניים על זה שעושים לנו מבחן חוזר בע"פ כי המרצה החליטה לתת לנו את המבחן של הסימסטר הקודם ואנחנו החלטנו ללמוד מאותו מבחן בדיוק ככה שהתפלגות הציונים הייתה ממש חריגה, פתאום כולם הוציאו 90-100).
אז הגעתי, נבחנתי, חזרתי הביתה, המשכתי ללמוד לשאר המבחנים,נמנמתי, קמתי,התקלחתי,התעוררתי ויצאתי לעבודה.
נקווה שהיום הזה ייגמר טוב.
עד אז אני אמשיך ללמוד לעוד מבחן ולהזכיר לעצמי שאני שונאת ללמוד
אני אכתוב עוד סטטוס בעבודה, אגיע לשידור אתמלא באנרגיות , אחזור הביתה, אלמד, ארדם (כי את מי באמת מעניין ללמוד היסטוריה) ואתעורר ליום חדש..